מאמרי חז"ל משבחים את מעלת מי ששותק ואינו משיב למרות שביכולתו.
"הנעלבים ואינם עולבים", "שומעים חרפתם ואינם משיבים", "הבולם פיו בשעת מריבה", "ונפשי כעפר לכלתהיה".
האם אני מבין נכון את דברי חז"ל? האם גם על בעל דין להבליג או שמא רשאי וחובה להשיב מלחמה שערה?
האם חז"ל מדברים דווקא על בני ברית, על עושי מעשה עמך או אדרבה החידוש הוא שגם בגויים ובאנשים שאינם שומרים מצוות עלינו להחריש ולשתוק?
בהקשר הזה אביא את פגישת אליהו ואחאב שהופיעה בהפטרת פרשת כי תשא, שם מכנה אחאב את אליהו הנביא עוכר ישראל אך אליהו משיב לו מנה אחת אפיים ולא שותק ומבליג על העלבון.
מה גדר של מאמרי חז"ל הנ"ל? מול מי, באיזה מצב, על האדם להבליג ובאיזה עליו להשיב?
